<h1>תמים דעים להראב"ד סימן צ"ה</h1>
<h2>דף ס:</h2>
תשובה לרבי' תם על הברזא אשר נדנד הנכרי ולא יצא מן היין כלל. ודמית לאגרדמים ע"א שקדח במניקת והעלה יין לפיו להיתר או ללוליבא לאיסור. לאגרדמים לא דמיא דהא דקאמרי העלה יין לפיו דומיא דטעם מן הכוס מה התם אם לא טעם לא היה איסור (ודוקא דיקת) [ודקא דייקת] הא אם נדנד המניקת שרי. הא ליתא דאם המינקת רפויה דלא הויא כגוף החבית לסתום במקומה היה אסור בנדנוד בלא העלה בשתיה דאמרי' מדדו בקנה או (שהתמז) [שהתיז] את הצרעה דאסרי' בשתיה (כמתני') אבל בהנאה לא מיתסר אלא א"כ העלה. והך ברייתא דאגרדמים לאסור בהנאה קא אתיא כדמוכח בשמעתא דפריך וליתני ימכר כדקתני גבי חרם ע"א ואע"ג דהאי אגרדמין ע"א לאו לנסך נתכוון (ולוליבא) [וללוליבא] לא דאמי לאיסור דלוליבא לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא אלא בהדי דקא נחית נגע הע"א ביין בידו ואעפ"כ נאסר בשתיה ולא בהנאה דבלא מתכוין נגע ביין כדאמרי' נפל לבור ועלה דשרי בהנאה. והכי גרסי' בפי' ר"ח ז"ל. ובהלכות גדולות ובספרים ישנים בהדי דקא נחית נגע בחמרא ומעשה שהיה כך היה ולא משום נגיעה (נגע לוליב') [ללוליבא נקט] ואילו ברישא דלוליבא נגע בלא מתכוי' הנה שרי אפי' בשתיה [דחשבינן ליה כמו שלא בכוונה כדאמרינן נטל החבית וזרקה לבור בחמתו דשרינן אפילו בשתיה] ומוקמי[נן] לה (דהא אזיל מינה) [דקא זיל מיניה ומיניה. ואינו יכול להשים חילוק בין נקוט בידיה ולא זיל מיניה ומיניה]. וכן הוא שמועת הקדמונים ועל דא אנא סמוך. אבל בהתיז את הצירעה ומדדו בקנה איכא (בולת) [כונת] יין לפי' אסור בשתיה. ואפי' מאן דגריס בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא בחמרא לא דמי לנדנוד הברזא. דהא לוליבא דע"א הוא וניטל בידו והוה כהתיז את הצירעה וזהו בקנה אבל בברזא שמהודקת ועומדת הרי הוא כנוד מלא יין שביד הע"א שהע"א מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בכל מקום ודמי לחבית' דאיפקע' לארכה דמסקי' לאיסורא אבל לפתיא שרי ואע"פ שהיין יוצא דמעשה לבינ' קא עביד כל שכן הכא שאין היין יוצא והוי כגוף החבית (וכדפונה') [וכדופניה] ומותר בשתיה.
